אמהות מקננות, מתפללות ומיחלות

נדמה ששנה זו הוכיחה יותר מכל את משמעות התפילה, התקווה, הדמעה שמקשרת אותנו בעבותות של אהבה אל היושב במרומים.

דומה שלא היה יהודי ברחבי העולם כולו שלא מחה דמעה, התפלל והשתתף בדרמה שפקדה את בית משפחת גרוס שנאבקו על חיי ילדיהם שכאשר שתיים מהם נקטפו באחת, ועלו בסערה השמימה בצורה טראגית.

האם(כמו האב), שהתפילה, והדמעות היו מנת חלקם באותם ימים, כל אחד שנכח וראה את אותה אמא שכולה, דומעת, התגייס למלאכה, עוד התחזקות, עוד קבלה, הבינו שהדמעות לא שבו ריקם.

לא חלף זמן וכבר טלטלה את העולם בכלל, ואת מדינתנו בפרט: פרשת החטופים- אייל, גלעד ונפתלי. עין לא נותרה יבשה למול האמהות הדמעות, שמבקשות להעתיר בתחינה לבורא עולם שיחזיר את בנם בריאים ושלמים.

אין אחד שלא זוכר את גבורת האם פרנקל, שאמרה אומנם כשקולה בוגד בה, אך בביטחון רב : שאף אם הנערים אינם ישבו, התפילות יעלו מעלה, שכידוע "שערי דמעה אינם ננעלו"

וכמו בסרט נע, מבצע "צוק איתן" בפתח, ממש כמזמין כאילו קורא לו, לעמי"ש להתפלל ולבקש מבורא עולם שיחוס על עמו.

החיילים העומדים במערכה ונלחמים בעוז למול אויבינו – שאין דומה להם באכזריותם, אמהות החיילים המבקשות את חילי צבא ה' שילמדו וכמובן התפללו בזכות בניהם – החיילים שישבו הביתה בשלום.

החייל הנעדר הדר גולדין ז"ל, שרק נעדר וכבר נודע הבשורה המרה, שנשמתו כבר חצובה מתחת לכסא הכבוד.

שוב דמעות של אמא, שוב תפילה ותחנונים, והידיעה כי תפילה אינה שבה ריקם היא זו שנסכה את התקווה.

שנת תשע"ד עומדת לקראת סיום וכמו באה להזכיר לנו, שיושב במרומים מצפה לתפילת בניו האהובים.

וכבר נפוצה השמועה אודות הבחור היקר אהרן סופר ז"ל שעקבותיו נעלמו. עדיין עומדת התמונה בה ראינו את אמו הזועקת לעזרה, ומתחננת שיתפללו עבור בנה, אך הבחור שתורתו הייתה אומנותו נפטר למגינת לבם של ההורים.

בשבוע האחרון נחשפנו לטרגדיה נוספת העיתונאי היהודי סטיבן סוטלוף שנשבה בידי ארגון טרור, שחרף את נפשו לצום ביוכ"פ האחרון תוך כדי הסתרת יהדותו. אמו מתחננת בפני ראשי הארגון שישחררו את בנה ולא יוציאו אותו להרוג.

כמובן שנבצר מבינתנו להבין חשבונות שמיים, אך האם נאמר שהתפילות היו לשווא? שזעקת האם הייתה לריק?

קראנו בפרשת שבוע על מצות שילוח הקן, מצווה שלכאורה אין אנו מבינים את טעמה, אך אם נעמיק נבחין במשמעות – כאשר האם חוזרת לקן לאחר ששלחו אותה, ומוצאת את הקן ריק מאפרוחים פותחת בזעקה גדולה ומרה, שכן לקחו ממנה את היקר מכל, הקב"ה שומע זעקה זו מתמלא ברחמים על בניו ומושיעם.

"תכלה שנה וקיללותיה – תחל שנה וברכותיה".